אחת השאלות שהורים שואלים אותי הכי הרבה אחרי הצגות היא למה הילד שלהם לא השתתף. למה הוא לא קם, לא שר, לא מחא כפיים, לא ניגש לבובה. ואני תמיד עוצרת רגע לפני שאני עונה, כי בעיניי זו שאלה שמבקשת קודם כל רוך. כל ילד הוא עולם ומלואו. לכל ילד יש קצב, אופי, גבולות ורצון משלו. יש ילדים שנכנסים מיד פנימה, ויש כאלה שצריכים זמן, מרחב וביטחון. אין כאן נכון או לא נכון. יש כאן ילד.
כאימא וכיוצרת, אני לא מאמינה בלדחוק או ללחוץ ילדים להשתתף. זה פשוט לא עובד. יותר מזה, זה מפספס את כל המהות של החוויה. הצגה לגיל הרך היא לא מבחן אומץ ולא מדד להצלחה. היא הזמנה. יש ילדים שמרגישים את ההזמנה ורצים אליה, ויש כאלה המתבוננים מהצד, סופגים, חושבים, ורק בסוף – אולי – מתקרבים בעדינות, נוגעים בבובה, נותנים כיף קטן. וגם אם לא – זה לגמרי בסדר.
אני תמיד אומרת להורים: אם הילד מסמן "לא", תקשיבו לו. אל תציעו אותו ראשון, אל תעודדו מעבר למה שהוא מבקש, ואל תנסו "לפתוח" אותו בשבילי או בשבילכם. הרצון חייב להגיע ממנו. וכשהוא מגיע, זה קסם. זה רגע נקי, אמיתי, מחובר. השתתפות שנולדת מבפנים היא הרבה יותר משמעותית מכל השתתפות שנדחפת מבחוץ.
ואולי הדבר שהכי חשוב לי להגיד: גם אם אתם רואים אותי על הבמה, מאוהבת בקהל ובאור, זה לא אומר שזה חייב להיות ככה גם בבית. אני שחקנית מאז שאני זוכרת את עצמי, והילדים שלי – בדיוק ההפך. וזה בסדר גמור. אני לא מצפה מהם לאהוב את הבמה כמוני. אני מצפה מהם להיות הם. תפקידנו כהורים הוא לא לעצב אותם לפי האהבות שלנו, אלא להיות שם בשבילם, לאפשר להם להגיב בקצב שלהם, ולתת להם לדעת שזה מספיק.
כשאנחנו מאפשרים לילדים להיות בתוך החוויה בדרך שלהם – בין אם דרך השתתפות פעילה ובין אם דרך התבוננות שקטה, אנחנו נותנים להם משהו הרבה יותר גדול מהצגה. אנחנו נותנים להם תחושת ערך, בחירה וביטחון. וזה, בעיניי, הדבר הכי משמעותי שיכול לקרות במפגש עם תרבות בגיל הרך.
שלכם באהבה,
חלי
